יהלומי קארס בע"מ נ' רזניק ואח'

החלטה

לפני בקשה להגדלת הערובה להוצאות המבקשים, שהמשיבה חויבה להפקיד.

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים.

1.ביום 3.7.11 חויבה המשיבה בהפקדת עירבון בסך 65,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים, בתביעה שהגישה נגדם, על סך 2,500,000 ₪. נסיבות התביעה פורטו בהחלטה האמורה ולא אחזור עליהם כאן.

2.לצורך שמיעת כל העדים ברצף, נקבעו שלושה דיוני הוכחות לימים 21.2.12, 22.2.12 ו- 23.2.12.

3.הדיונים שלעיל התקיימו אלא ששמיעת העדים התארכה מעבר למתוכנן, בין היתר, בשל הצורך להשתמש במתורגמנית, וכן בשל שמיעת עדותו של מר ברדלי רזניק, בנו של בעל השליטה בתובעת, מר מוריס רזניק (להלן: "מר רזניק"), שלא נמסר מטעמו תצהיר. לפיכך נקבעו מועדים לשמיעת עדותו של מר ברדלי רזניק, על פי יומנו, ביום 11.3.12, וכן מועד לחקירתה של המומחית מטעם בית המשפט, רו"ח ענת ברקוביץ, בתאום עם יומנה ליום 3.9.12.

4.המבקשים טוענים כי מאז ניתנה ההחלטה הראשונה בעניין הערובה (להלן: "ההחלטה הראשונה"), נגרמו להם הוצאות נוספות, שעיקרן שכ"ט המומחית ושכר טרחתו של ב"כ המבקשים. לטענתם, מצבם הכספי של המשיבה ושל מר רזניק אינו טוב, ויש חשש ממשי שהוצאות המבקשים לא ישולמו במידה והתביעה תידחה. אשר למשיבה, מדובר בחברה שהפסיקה את פעילותה, אין לה כספים או נכסים, והיא חייבת בגין אגרות לרשם החברות עבור מספר שנים. אשר למר רזניק, הרי שהוא עצמו חוזר ומצהיר כי מצבו הכספי בכי רע, ובשל כך אף הגיש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה במיאמי, שם נדונו מחלוקות הצדדים בדבר חלוקת הרכוש ביניהם ומזונות המבקשת, בקשה להפחתת המזונות. במקביל לבקשת מר רזניק בבית המשפט במיאמי להפחתת מזונות, הוגשה בקשת המבקשת לחייבו בביזיון בית משפט בשל אי תשלום המזונות. מר רזניק לא הגיע לדיון בבית המשפט במיאמי, בקשתו להפחתת המזונות נדחתה והוא חויב בביזיון בית משפט. לטענת המבקש, לא שילם מר רזניק מזונות משך 47 חודשים רצופים.

5.לטענת המבקשים, הוצאותיהם עד כה מסתכמות ב- 464,361 ש"ח, מהם, 209,605 ש"ח אשר הוצאו לאחר מתן ההחלטה הראשונה, שעיקרן תשלום למומחית, ושכ"ט עו"ד. לטענתם, עד לסיום ההליכים יעמדו הוצאותיהם על סך של כ- 500,000 ₪, ומאחר והמשיבה חויבה, בהחלטה הראשונה בערובה בסך 65,000 ₪, מבוקש לחייבה בהוספת ערובה בסך 435,000 ₪.

6.המבקשים טוענים כי הצטברות סכומי ההוצאות הגבוהים שהוציאו מאז ההחלטה הראשונה מהווה שינוי נסיבות המצדיק שינוי בהחלטה בדבר שיעור הערובה הנדרשת להבטחת הוצאותיהם.

7.המשיבה טוענת כי הבקשה מהווה ערעור על ההחלטה הראשונה, וככזו לא ניתן להגישה. כן לטענתה, אין מקום להוספת סכומי ערובה ככל שההליכים המשפטיים מתקדמים. המשיבה טוענת כי תשלומי שכר הטרחה הנוספים של המומחית היו צפויים עוד במועד מתן ההחלטה הראשונה, וכי מטרתה האמיתית של הבקשה, להאריך את ההליכים, לדחות את הקץ, ולמנוע מהמשיבה את יומה בבית המשפט. לטענתה, יש לקחת בחשבון, לחובת המבקשים, כי מצבה הכלכלי הרעוע של המשיבה הוא פועל יוצא של מעשי המבקשים, שבגינם הוגשה התביעה. כן טוענת המשיבה כי שכר טרחתו של ב"ח המבקשים, בתיק בכללותו, על פי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין, עומד על 45,000 ₪, ואין הצדקה לשכר הטרחה הגבוה בו חייב אותם.

8.אשר להליכים שבבית המשפט למשפחה במיאמי, טוענת המשיבה, כי גם בהחלטה הראשונה היה ידוע שמר רזניק אינו משלם מזונות נוכח הפגמים הרבים מספור שנפלו בהליך המשפטי שנוהל נגדו, וכי גם בהחלטה האחרונה, התעלם בית המשפט במיאמי, ממצבו הנפשי של מר רזניק באופן הזוי ממש (כך במקור – ר.פ.א.), וכי בית המשפט במיאמי, תוך התעלמות מאישור מחלה לפיו מר רזניק אינו כשיר לעלות על דוכן העדים ואינו מסוגל לתפקיד בבית המשפט עקב מעשי המבקשת, דחה את בקשתו לדחות את הדיון, דחה את בקשתו להפחתה או ביטול של המזונות, וקבע כי ישלח לשלושה חודשי מאסר, אלא אם ישלם 100,000$ ואף הגדיל את סכום המזונות החודשי ל- 1,000$.

9.שני הצדדים מטיחים האחד במשנהו האשמות שעניינן לשיקולי הצדק שבהטלת הערובה: המשיבה הטוענת כי המבקשת גרמה לקריסתה, ובגין כך, כאמור, הוגשה התביעה, והמבקשת הטוענת כי התובענה הוגשה על מנת להתיש אותה ולגרום לה הוצאות. שני הצדדים חלוקים בהערכתם את סיכויי התביעה, ובשאלה מי מהם גרם לסרבול הדיונים ולהוצאות שנגרמו עקב כך.

דיון והכרעה.

1.אין מחלוקת כי מצבה הכספי של המשיבה בכי רע. למעשה, המשיבה טוענת מפורשות בתשובה לתשובה שהגישה ביום 10.6.12, כי אין מחלוקת שהמשיבה אינה יכולה לעמוד בסכום ההוצאות. היינו, לא רק שיש חשש שהיא לא תעמוד בסכום ההוצאות, אלא שהיא לא תעמוד בהן.

2.למצבו הכספי של מר רזניק, אין רלוונטיות ישירה לעניין שלפני, ומכל מקום, לטענתו, מצבו הכספי בכי רע.

3.בהחלטה הראשונה קבעתי כי יש הצדקה לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים, וכי יש צורך לאזן בין האינטרס להבטיח את הוצאות המבקשים, אם תידחה התביעה נגדם, לבין האינטרס לאפשר למשיבה, מעשית, את זכות גישה לערכאות.

4.האיזון נעשה על-פי הנתונים נכון למועד ההחלטה הראשונה. עם זאת העיקרון כי יש להבטיח את שני האינטרסים האמורים, בעינו עומד.

5.אינני מקבלת את טענת המשיבה כי הגשת הבקשה מהווה למעשה ערעור. ההחלטה הראשונה הינה החלטת ביניים, וניתנת לשינוי במידה ויש שינוי בנסיבות הרלוונטיות.

6.לפיכך נשאלת השאלה אם אכן היה שינוי נסיבות, ואם כן, האם יש בו ובאיזו מידה, להצדיק הגדלת סכום הערובה.

7.לנוכח הצורך באיזון האינטרסים כאמור לעיל, הרי ששיעור הערובה אינו סיכום של הוצאות הנתבע בתובענה. עם זאת, בוודאי ששיעור ההוצאות הצפויות, או אלה שכבר נגרמו, הינו שיקול רלוונטי לעניין זה.